זמן להיות מאושר

שוב ושוב אני שומע את המשפט הזה במפגשים של העבודה. "טוב, זה יקח עוד המון זמן עד שאהיה משוחרר/מאושר". האם זאת האמת? האם באמת יקח עוד הרבה זמן עד שאשתחרר מהמחשבה הזאת? עד שאהיה מאושר?
אם נבדוק נוכל אולי לראות שעצם השימוש במשפט הזה שם זמן ביני לבין האושר. האמונה הזאת מספרת לנו שהאושר אינו חי ופועם כאן ברגע זה ממש. שהוא נמצא איפשהו בסוף דרך ארוכה, שצריך לחצות ולעבור ולהגיע רק אחרי תלאות קשות אל המנוחה והנחלה. לפעמים, למרבה האירוניה, זה די נוח לחשוב כך. בעוד שהמקום בו אני נמצא יכול להיות מקום של סבל ואי נוחות הוא עדין מקום מוכר וידוע ואילו האושר דורש ויתור על כל הסבל שהושקע באמונה הזאת בעבר וגם חדש ואינו מוכר. אני מזמין אתכם בפעם הבאה שהמחשבה "זה לא פשוט, זה יקח הרבה זמן" עולה במוחכם, לבחון, האם זאת האמת?
סוואמי קרישננדה כותב בסיפרו [1] "הדרך הארוכה והקצרה מכאן לכאן. ארוכה או קצרה ככל שתבחר."

ובאותו נושא. הנה סיפור זן שאהוב עלי:

הגדה השניה

נזיר צעיר שצעד בדרכו נתקל בנהר רחב ובלתי עביר. הוא התהלך במשך שעות הלוך ושוב מסתכל חסר אונים על המכשול האדיר שלפניו. כשכמעט איבד תקוה ראה בגדה ממול מורה דגול. הצעיר צעק למורה "הו חכם גדול, האם תוכל לומר לי איך להגיע לגדה השניה של הנהר?". המורה הרהר למשך כמה רגעים בעודו מביט אל הנהר. "בני" צעק המורה. "אתה כבר בגדה השניה"