קטע קצרצר מהרומן החדש המתהווה...

רוב שעותיהם בילו הוריי במכולת. אבא הקדים לפתוח את החנות אולי יזדמן אליה לקוח שיבקש לקנות לחם וחמאה וישלם לו במזומן. אך רובם קנו בהקפה והפנקס השחור שלו התמלא בלקוחות שלא היה בידם לשלם. לא אחת שמעתי את אימא רוטנת על שאינו מאיץ בהם לפרוע את חובם. כשסיפר לה על לקוח מובטל, או על אחר שילדיו חלו והוא זקוק לכסף כדי לרכוש תרופות יקרות הייתה פולטת אנחה עמוקה ומביעה השתתפות בצערם ולא העירה לאבא כלום על הרגלו להוסיף אחרי השקילה על המאזניים עוד פרוסה של נקניק שהדיפה ריח עז. לפעמים שמעתיה אומרת, "גם לנו יש פיות להאכיל." גוערת בו בפנים שהדאגה הייתה נסוכה עליהם.

רק בשבת כשהיא ואבא טיילו בבגדיהם היפים נינוחים ושלובי זרוע ברחובות עכו המתחדשת, הושלה הדאגה מפניה. אבא, חבש מגבעת בהירה ואימא עטתה את שמלתה המנוקדת הכחולה שהייתה מעוטרת בצווארון תחרה. הם היו חולפים לאיטם על פני חלונות הראווה שצצו השכם והערב בעיר. עוצרים מפעם לפעם ומביטים בבובות שהולבשו בבגדים מהודרים ואופנתיים. אימא הייתה מצביעה על שמלה שמצאה חן בעיניה ושניהם היו מביטים בתווית האומדת את מחירה . 'לא נורא,' היה אבא אומר, 'אם היא כל כך מוצאת חן בעינייך נוכל להסתדר.'  אימא הייתה סוקרת השמלה בעיניה, ואומרת, "פתאום, היא נראית הרבה פחות יפה בעיני," וממשיכה הלאה.

  ולי היו שתי אמהות. אימא של שבת ואימא של ימות החול.