פורים...

איזה ילד אינו אוהב להתחפש? להיות ליום אחד נסיך ,מלך, כבאי ,דמות מתוך ספר או יצור דמיוני. אפשר לצבוע את הפנים, להתאפר ולהשתולל בדמיון. עד היום אני אוהבת את פורים ובעיקר לצפות בקטנטנים המתוקים עם התחפושות שרובן נקנו בחנויות.

בילדותי הרחוקה התחפושות היו כולן מעשה ידינו. חודשיים לפני פורים עמלנו ו'שברנו את הראש' בחיפוש אחר רעיונות מקוריים. אני זוכרת אחדים מהם:  "שום דבר", "כפתור ופרח" "תיבת דואר" "ובקבוק אמה". גם אז היו קאובויס, אינדיאנים, נסיכות וכבאים. אולם אנחנו השקענו שעות רבות במחשבה ובעשייה. רציתי ולו פעם אחת לקטוף את הפרס הראשון בתחרות התחפשות שהתקיימה בבית הספר.  הפרס שמעולם לא זכיתי בו.

אני נזכרת בחג פורים ובתחפושת מקורית אחת שרק בנס לא עלתה לי בדלקת ריאות קשה. הייתי אז בכיתה ו'.

 "השנה אתחפש לסריגה!" אמרתי בשמחה לאחותי. "סריגה?" גיחכה אחותי, "איך בדיוק מתחפשים לסריגה?"  "חכי ותראי!"

פורים הגיע. בהתרגשות לבשתי את התחפושת שעמלתי עליה חודש תמים.  עטיתי על גופי את  החצאית שהכנתי מחוטי צמר, נעלתי לרגליי את הנעליים שתפרתי מקרטון גלי, ליפפתי על קרסוליי את חוטי הצמר הצבעוניים ועל ראשי הצמדתי את כדור הצמר בשתי מסרגות גדולות. תוספת של סומק בלחיים ואודם עז בשפתיים השלים את המראה. הייתי מאושרת. הפעם הפרס הוא שלי!!

שמחה וטובת לב יצאתי אל הדרך.

גרנו בתוככי העיר העתיקה של עכו ואילו בית הספר שכן בעיר החדשה. כדי להגיע אליו היה עלינו לחלוף על פני השוק כולו, לצלוח את הכניסה שהתמלאה במים וללכת כברת דרך לא קצרה.

ובפורים כמו בפורים, החל לרדת גשם. מה זה גשם. מבול!!!

 את סופו של הסיפור אתם יכולים כבר לשער. הגעתי לבית הספר רטובה עד לשד עצמותי, רועדת מקור ו...יחפה. הנעליים נספגו במים ונקרעו וכל  חוטי הצמר שהייתי עטויה בהם מכף רגל ועד ראש נמלאו במים טפטפו וזלגו בלי רחמים על פניי ועל כל חלקי גופי שנחשפו.

למותר לציין שלא זכיתי בפרס....וגם לא בשנה שלאחר מכן.... וגם לא....