על מחלתה ידעו רק הקרובים לה ביותר. ילדיה,אחותה ,חברים ממעגל ראשון. הם כיבדו את רצונה ולא סיפרו. כל האחרים,חברים ומכרים רבים שצברה במשך חייה, לא ידעו. הם לא הבינו לאן נעלמה ומדוע אינה מחזירה טלפונים. כזו הייתה. לא רצתה שירחמו עליה, ידברו או ילחשו מאחורי גבה. את החודשים האחרונים של חייה בחרה לחיות רחוק מכאן. ואת חייה שהיו עשירים בעשייה ובפעילות ברוכה, סיימה בדירה הקטנה שעצבה וקישטה בכשרון רב, מוקפת במשפחתה הקרובה ולצידה בן זוגה שאיתו חלקה את שנותיה האחרונות באהבה גדולה. אהבה כזו שקוראים עליה רק בספרים. (ואהבתם אכן הונצחה בספר) 

והיא,שסעדה את בעלה עד רגעו האחרון במסירות אין קץ. וכל השנים עזרה, והדריכה ותמכה וכיוונה את ילדיה ונכדיה מקרוב ומרחוק - והייתה דמות משמעותית בחייהם - זכתה בעת מחלתה לקבל לטיפול מסור ואוהב מבן זוגה ומבני משפחתה הקרובים שהקיפו אותה ברגעים הקשים. 
וככה הם נפרדו. בהדרגה, עם הכנה של חודשים, ועם היכולת להיות שם בשבילה. 
החיים הם כמו שהם. ולנו אין יכולת לקבוע את אורך מסלולם. 

היא הייתה חברתי מזה ארבעים ושבע שנים וקשה קשה לכתוב עליה בלשון עבר. נוחי בשלום על משכבך.