ה-1 בדצמבר הוא יום מיוחד עבורי. בדיוק היום לפני 18 שנה נולדה לנו נכדתנו הבכורה - ניצן. רגע אחד קודם הייתי אימא,רעייה אחות וחברה והנה בלידתה הפכה בתי לאם בעצמה, אני לסבתא ואחיותיי שוב לדודות. אין לתאר את ההתרגשות ותחושת האושר שמלאה אותי כשראיתיה לראשונה שוכבת בעריסת בית החולים, עטופה בחיתולי בד. היא הביטה בי בעיניים פקוחות ואני ראיתי שפניה חלקות ללא שיירים של קמטי לידה לחייה סמוקות ופיה קטן אדום ומתוק. והיא הייתה בעיניי תינוקת יפיפייה שאין כמותה בעולם כולו. נפרדנו ממנה ומבתי שהייתה זקוקה למנוחה אחרי לידה לא קלה, ולבי ביקש לחזור. איך זה שכבר התגעגעתי? הודעתי ל'בוסים' שלי שאני בחופשה ויצאתי לחרוש את חנויות הבגדים. כמו טווס התהלכתי ברחובות הקריה בין מדידה אחת לשנייה לא יכולתי להתאפק והכרזתי בקול רם ובגאווה על מעמדי החדש. אני סבתא!! 
והנה חלפו עברו להן 18 שנה. מאז נוספו לנו נכדים, מדהימים ומקסימים כל אחד בדרכו שלו. אנחנו אוהבים את כולם, מה זה אוהבים - מטורפים עליהם, אך הרגע הקסום ההוא, היה רגע משמעותי בחיינו והוא בל ישכח. יש כנראה משהו אחר ומיוחד בראשוניות.