ריח מרק העוף שעולה מהמטבח שלי ונידף כמעט מכל בית בשכונה שלנו מחזיר אותי אל בית הוריי ואל אימי שהייתה מפצירה בי לאכול גם כשהייתי אימא בעצמי. " תאכלי. למה אינך אוכלת כלום?" הייתה אומרת ודוחפת את הצלחת מתחת לאפי . אני הייתי מביטה במרק הצהבהב שהכינה משלדי עוף שבעבע כל היום על הכיריים. ריחו ומראה העגולים השמנוניים וגזרי הירק המעולפים שצפו בו עוררו בי דחיה. "אפילו לא טעמת.".הייתה אומרת לי באכזבה כשהביטה בצלחת המלאה. "אני לא רעבה." "שמתי בפנים ירקות שאת אוהבת." עשתה ניסיון נוסף של שכנוע. "לא רוצה." "אם לא תאכלי איך תגדלי? ומניין יהיה לך כוח?" משכתי בכתפיי והדפתי את הצלחת מעלי בשאט נפש. " אני שונאת את המרק הזה. הוא דוחה!" "לא אומרים דוחה על אוכל!" אמא כעסה ואילצה אותי לשמוע שוב על הילדים הרעבים בעולם שהיו שמחים לקבל מרק כזה. הילדים הרעבים לא ענינו אותי."מדוע אינך יכולה להיות כמו אחיותייך?" התלוננה והייתה מרעיפה עלי שלל ברכות בנוסח . "הלוואי שהילדים שלך יבקשו כל יום מרק עוף עם אטריות!" אימי בירכה אותי מעומק ליבה. בכל שבת וחג מתבשל על הכיריים סיר ענק של מרק עוף מלא בכל טוב. בעיניהם של נכדיי (וגם של ילדיי לפניהם) אין כמו 'מרק עוף של סבתא.'....