באמבטיה שוחים קרפיונים, על הקרש של אימא במטבח מפרפר ומדמם הדג שעוד מעט יפאר את שולחן הארוחה המפסקת, מעל ראשי מסתחרר התרנגול ואני מתפללת: זאת כפרתי,זאת נחמתי,זאת התרנגולת תלך למיתה ואני אכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום." למחרת בשעות אחר הצהרים המאוחרות, אני יוצאת לבית הכנסת. מסתופפת עם האבות שנשאו את ילדיהם הקטנים על כתפיהם, עם הנשים שנענו את התינוקות בעגלה,עם הנערים הרעשניים והנערות הצחקניות. כולנו המתנו ליד חלונות הזכוכית הרחבים שנפתחו לרווחה ומחכים בהתרגשות לתקיעת השופר שתבשר את סיומו של הצום הגדול. פתאום עבר רחש בין המתפללים: ש..ש...ש..השתררה דממה ונדמה שהעולם נעצר. טווווו נשמעה התקיעה מתוך השקט שפתחה את שבעת הרקיעים פילסה שביל אל המרומים. המשכתי לעמוד עוד דקות אחדות נפעמת מאווירת הקדושה שאפפה אותי. (קטע קצרצר הלקוח מהסיפור "זאת כפרתי מתוך הספר "פניצילין ועוד סיפורים".)