בכל שנה עם פתיחת שנת הלימודים, כשאני מביטה בתלמידים הגוררים בעגלות או נושאים על גבם את תיק בית הספר אני נתקפת בגעגועים לאבי ולילקוט העור הישן עם שני האבזמים ששימשו לסגירתו, עם התא הקטן מקדימה ושלשת התאים שחילקו אותו מבפנים שלרוב צבעו היה חום. גם היום אני יכולה לחוש את ריח העור החזק והדבק שבו השתמש לילקוטים שתפר. כי זו הייתה פרנסתו. ילדיי וגם נכדיו האחרים זכו לתיק עור מעשה ידיו, וכמיוחסים אף זכו לקבל את הילקוט בצבע לפי בחירתם. בספרי "פניצילין ועוד סיפורים" הקדשתי קטע קטן לאבא ולתיקי העור שלו: "אבא עבד בבית. ליד שולחן העץ הגדול בצבע חום אדמה. הרגליים שלו נפוחות מעמידה הפנים אדומות ממאמץ. מהרדיו הישן בוקעות נעימות חסידיות ואבא מזמזם ומפזם בקולו הערב. מתוך הערימה הגדולה הוא בוחר פיסת עור צבעונית, מניח עליה את הסרגל העשוי ממתכת דקה ומשרטט קווים ישרים ומדויקים. אחר כך הוא חותך את פיסת העור בסכין החדה והשולחן מתמלא בחריצים עמוקים. בערב שבת עוטה השולחן מפה בהירה המכסה על פצעיו. שבעה נרות דולקים בפמוטים דמויי הכסף, נר לכל ילד וריח פתיתים ובצל מטוגן מתפשט בבית." (מתוך הסיפור אני "מנטש, אבל...