שלום חברים

מצאתי לנכון להביא מאמר שנכתב ע"י עו"ד שמחה ניר בנושא מעבר חציה, שכן יש לזה חשיבות עצומה גם כאשר אנחנו נמצאים בדרך כנהגים ובודאי כאשר אנחנו נמצאים בכביש כהולכי רגל.

חשוב גם לזכור שאנחנו מלמדים את הצעירים במשפחתנו איך לנהוג/להתנהג בדרך !!!

למען בטחונם ובטיחותם, למדו אותם התנהגות נכונה !!!

פרק ג': על ההתנהגות במעבר-חצייה: האמנם

"זכות קדימה להולכי-רגל"?

קוראים יקרים, החזיקו עצמכם היטב בכיסא. אני בא לנתץ לכם אגדה: מי

שחושב שבמעבר-חצייה יש להולכי-רגל זכות-קדימה - חי בטעות. זה לא כתוב

בשום חוק. תתפלאו.

הבעייה

מה צריך לעשות נהג המתקרב למעבר חצייה? תשובה טיפוסית לשאלה טיפוסית

זו שמענו פעם ב"סעו לשלום" (25.1.78).

עונה לשאלה-החידון מאזין בשם אתי: "הנהג צריך להאט, ואם הולך רגל שם

רגלו על הכביש - הנהג צריך לעצור".

"באופן כללי תשובתך נכונה", עונה לו המנחה (גדעון הוד), וגם מבשר לו כי זכה

בפרס.

צר לי מאד, אבל "באופן כללי" התשובה לא נכונה. לא לפי ההגיון הבטיחותי, וגם

לא לפי "החוק היבש" (מה זה?!).

את הדילמה הזאת (לעצור או לא לעצור) מכיר כל מי שלומד נהיגה לקראת

ה"טסט", וגם למורה-הנהיגה לא תמיד יש תשובה מוחלטת. כיצד, למשל, יש

לנהוג כאשר הולך הרגל יורד מהמדרכה "בצד השני" (דהיינו מצד שמאל בכיוון

הנסיעה)? חלק מהבוחנים יידרשו לעצור (בגלל "החוק היבש"...), ואילו חלק

מהבוחנים יידרשו לא לעצור ("צריך להיות הגיוני"...), ומה יציע המורה לתלמיד?

אבל השאלה הזאת אינה היחידה. נניח שאתה נוסע במהירות בינונית של 40-30

קמ"ש, והולך הרגל מתחיל לחצות כאשר אתה במרחק 50 מטרים ממעבר-

החצייה. במקרה כזה ברור שתתן להולך הרגל לעבור את הכביש.

ואם אתה נוסע במהירות כנ"ל, אבל הולך הרגל יורד מהמדרכה אל הכביש כאשר

אתה מטר אחד לפני המעבר - ברור שלא תעצור. אתה לא יכול, וגם אם יכולת -

היה בכך סיכון לתאונה מהרכב שמאחוריך.

והשאלה היא: מה תעשה במצבי-הביניים? איכן נקודת-הגבול בין עצירה ללא-

עצירה? זאת התקנות לא אומרות, וגם התשובה הבנאלית ש"הכל תלוי בנסיבות

העניין" אינה אומרת דבר.

כאן אני פורש מהדוגמאות וחוזר אל הדין, והפעם, לשמחתי, הדין המצוי הוא גם

הדין הרצוי.

שלב-פרשנות ראשון: תקנה 21 - "תקנת הגג"

כדי להבין כיצד צריכה להתפרש תקנת-תעבורה כלשהי, עלינו לקרוא אותה יחד

עם התקנה 21 לתקנות התעבורה, המחייבת (בין השאר) זהירות כללית,

התחשבות בזולת וכו', דהיינו לנהוג כפי שנוהג אדם סביר ונבון.

תקנה 21 אומרת:

(א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות.

(ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא -

    (1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך;

    (2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא ייתן מקום לגרום נזק כאמור;

    (3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה;

    (4) יסכן חיי אדם.

(ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך.

כדי להבין כיצד משתלבות שאר התקנות הנוגעות לענייננו עם התקנה 21, נצא

מנקודת הנחה זמנית כי תקנה 21 היא היחידה הקיימת, וכי מעברי-חצייה אינם

קיימים כלל - ועיקר.

תקנה 21 מחייבת את הנהג בראש ובראשונה "להסתכל רחוק ורחב", ולשאול את

עצמו כל שאלה אפשרית או בלתי אפשרית. נניח שהנהג רואה לפניו הולך-רגל

העומד על שפת הכביש, או מתקרב אליו. השאלה הנשאלת היא: האם - לאור

התנהגותו של הולך הרגל - אפשר להמשיך בנסיעה ללא חשש כי הולך-הרגל יירד

לכביש?

אם התשובה היא "לא" - אתה חייב להאט, ואף לעצור לפי הצורך, כדי למנוע

תאונה: אין לכך כל קשר לזכויות-היתר שישנן או אינן להולכי-הרגל (ועל כך -

להלן), אלא לחובת-הזהירות הכללית כפי המפורט בתקנה 21.

אם התשובה היא "כן", אתה יכול, כמובן, להמשיך בנסיעתך.

ואם התשובה היא "אולי" - אתה חייב להאט. כאשר אתה מאט אתה "עוצר את

הזמן" עד לאירוע (ה"מפגש" עם הולך הרגל, במקרה הזה). וכאשר אתה "עוצר

את הזמן" - יקרה אחד משניים: או שהולך-הרגל יירד אל המעבר (ואז ה"אולי"

יהיה ל"לא"), או שהולך הרגל יראה בבירור שאין בכוונתו לרדת לכביש (ואז

ה"אולי" יהיה ל"כן").

גם כאשר הולך-הרגל הוא ילד או זקן, השאלה היא זהה ("האם אפשר להמשיך

בנסיעה ללא חשש...?"), אך התשובה עשויה להיות שונה: ה"כן" יהיה "אולי",

וה"אולי" יהיה "לא", וזאת משום שהתנהגותם של ילדים וזקנים פחות צפוייה

היא.

שלב-פרשנות שני: תקנה 21 בתוספת מעבר-החצייה, כהסדר הנדסי גרידא

כאן נכניס לתמונה את מעבר-החצייה, אבל בשלב זה רק כמתקן הנדסי, אשר

מקובל על הבריות שהוא משמש לחצייתם של הולכי-רגל את הכביש (עדיין ללא

חקיקה).

גם כאן תהיה השאלה זהה, אם כי התשובה עלולה להיות שונה, משום

שההסתברות שהולך-הרגל יירד אל המעבר היא גבוהה יותר, גם אם מהתנהגותו

הדבר נראה פחות מסתבר.

שלב-פרשנות שלישי: מה אומרות שאר התקנות הרלוואנטיות?

כעת נכניס לתמונה את החקיקה הקיימת.

תקנה 67(א) אומרת:

"נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, והולכי-רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החצייה בבטחה, ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך".

תקנה 110(א):

"לא יחצה אדם כביש אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו, ונוכח שאפשר לחצותו

בבטיחות".

תקנה 111:

"לא יירד הולך רגל ממדרכה או ממקום מבטחים אחר שבדרך באופן פתאומי, או מבלי שנקט בזהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה".

תקנה 112:

"לא יעמוד אדם בכביש, בין כדי לעצור רכב לשם נסיעה ובין לכל מטרה אחרת, אלא בתוקף תפקיד רשמי".

וכמובן שגם התקנה 21 הנ"ל, כשם שהיא חלה על הנהג, היא חלה גם על הולך

הרגל, שהרי גם הוא מוגדר כ"עובר דרך".

מה אומרות התקנות הנ"ל?

ראשית: התקנה 67(א) חלה רק לגבי החוצים במעבר. אין היא חלה לא לגבי

העומדים על שפת הכביש, או על המדרכה, ומתכוננים לחצות את הכביש, וגם לא

לגבי המתקרבים אל הכביש על מנת לחצותו. אופן ההתייחסות אל הולך-הרגל

במצבים האלה נקבע, כאמור לעיל, על ידי התקנה 21: יותר מזה אנחנו לא

צריכים.

שנית: חובותיו של הולך-הרגל לפי התקנות 110 - 112 אינן מתבטלות במקום בו

יש מעבר חצייה.

במיוחד יש לציין את התקנה 112, בהקשר לנוהג הנפסד של הולכי הרגל,

המעדיפים קודם לרדת למעבר-החצייה, ואחר-כך להסתכל. תחילתו של מעבר

החצייה אינה, בשום אופן "נקודת תצפית" או "עמדת המתנה" וגם אינה מיועדת

כדי "לתפוס תור" או כדי להודיע לנהג שהוא חייב לעצור להוד מעלתו הולך-הרגל.

הולך-רגל אשר יורד למעבר-החצייה לפני שבדק את אפשרות החצייה, עובר על

הוראות התקנה 110(א), ועמידתו על הכביש - גם אם במעבר-החצייה - בהמתנה

להזדמנות המתאימה, היא עבירה לפי התקנה 112.

מה הועילו חכמים בתקנותיהם?

ונשאלת השאלה: אם התקנה 67(א) אינה מוסיפה דבר על האמור בתקנה 21, ולא

מעניקה להולך-הרגל את אותה זכות-הקדימה עליה מדברים כל הפרשנים, מה

הועילו חכמים בתקנותיהם?

במישור העקרוני תיתכן האפשרות שתקנה מסויימת "תיבלע" אל תוכה של

"תקנת גג" אחרת, לבלי השאר כל "עודפים". כך הדבר, למשל, לגבי התקנה 51,

המחייבת "מהירות סבירה" בנסיבות העניין: גם אם תקנה זו לא הייתה קיימת,

עדיין הייתה קיימת - מכוח התקנה 21 - החובה לנהוג במהירות סבירה "בנסיבות

העניין".

אבל בעניין דנן יש לתקנה 67(א) משמעות, וכדי לעמוד עליה יש לשים לב להבדל

בין המילה "בבטחה", המופיעה בתקנה 67(א) לבין המילה "בבטיחות", המופיעה

בתקנה 110(א).

כאשר המחוקק משתמש באותו החיקוק בשני מונחים שונים, חזקה עליו שהוא

מתכוון לשני דברים שונים. לכן עולה מכך שהמונח "בטחה" מתייחס לתחושה

הסובייקטיבית של הולך-הרגל. כאשר אתה "מלחיץ" אותו, למשל ע"י חריקת-

בלמים או ע"י צפירה מיותרת אשר מטרתה "לגרש" אותו ממעבר-החצייה - אתה

לא מסכן אותו, ולכן לא עשית דבר "אנטי בטיחותי", אבל בהחלט פגעת ב"בטחה"

שלו.

התקנה 67(א) באה, איפוא, להגן על שלוות-הנפש של המשתמש כחוק במעבר-

החצייה, ולא כדי למנוע התאבדויות של הולכי-רגל מטורפים. בוודאי שאין לדבר

בהקשר הזה על "זכות קדימה": אין לכך שחר, לא מבחינת ההגיון התעבורתי,

ואף לא מבחינת פירושן של התקנות.

אפשר, איפוא, לומר בוודאות כי מעבר-החצייה אינו "שלוחה" או "noitnetxe  "

של המדרכה, אלא דווקא חלק מהכביש - גם מבחינה משפטית. הולך-הרגל

הנמצא עליו הוא אמנם אורח מכובד ובעל זכויות מסויימות בחלק-זה של הכביש,

אבל אורח בלבד.

ולא זו בלבד שמעבר-החצייה אינו מתיר להולך-הרגל כל התנהגות שהייתה

אסורה עליו אלמלא קיומו של המעבר, אלא שעפ"י התקנה 110(ב) קיומו של

מעבר-חצייה "בקרבת מקום" מוסיף חובה לחובותיו: החובה שלא לחצות את

הכביש אלא במעבר-החצייה.

תקנה 110(ב):

"אם יש בקרבת המקום מעבר-חצייה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך הרגל את הכביש אלא בהם".

הערות נוספות

נסיים את הדיון בשתי תופעות פסולות אשר בהתנהגותם של הולכי-רגל במעבר-

החצייה או סמוך לו.

התופעה האחת - שינוי-הכיוון הפתאומי. כאשר הולך-הרגל חוצה את הכביש

רשאי הנהג להניח כי הוא ימשיך באותו הכיוון, ולהתנהג בהתאם, ורשאי הוא

להמשיך בנסיעה אם הולך-הרגל פניו "החוצה". שינוי-כיוון במצב כזה יש בו כדי

להפתיע את הנהג, ומי שזוכר את התאונה בה נהרגו שתי הנערות ליד "ניצנים"

אינו זקוק לדוגמה נוספת.

והתופעה השנייה - הולך-הרגל המתעקש לייחד לעצמו את מעבר-החצייה. לחצות

את הכביש יחד עם הולכי-רגל אחרים - זה למטה מכבודו. הטיפוס הזה מחכה על

שפת המעבר עד שאחרון החוצים בו כמעט-משלים את החצייה, ואז - רק אז -

הוא מואיל בטובו להוריד את רגלו אל המעבר. אחרת לא נאה לו, ולדבר אין סוף:

אחרי שהוא כמעט-משלים את החצייה, בא אחר במקומו, וחוזר חלילה.

הולך הרגל מהסוג הזה אינו מסוכן במיוחד, אבל הוא מרגיז. וכמאמר הסיפור

הידוע, כאלה צריך להרוג כשהם עוד קטנים.