כשאנחנו אומרים "בית חולים נגיש", אנחנו חושבים על רמפה, מעלית, חניית נכים ושירותים מותאמים.

אבל מה עם הפציעות שאי אפשר לראות?

אדם המתמודד עם פוסט־טראומה עשוי להיכנס לבית החולים ללא כיסא גלגלים וללא סימן חיצוני ברור, ובכל זאת להזדקק להתאמות בשירות:

מקום המתנה שקט יותר, הסבר ברור על שלבי הטיפול, תקשורת רגועה והימנעות ממגע פתאומי ככל שניתן.

נגישות אמיתית אינה מתייחסת רק למבנה. היא כוללת גם את הנהלים, התקשורת והמפגש האנושי.

האם בתי החולים שלנו יודעים לראות גם את המוגבלות שאינה נראית?