כשנכנס נכה לאשפוז בבית חולים, מתאימים לו את הנגישות. רמפה, מעלית, שירותים מותאמים. מישהו כבר חשב על זה לפניו.

כשמתאשפז אוטיסט במחלקה, יודעים. יש דברים שבהם הוא מוגבל, ומתאימים לו. מנמיכים את הרעש, מסבירים לפני שנוגעים, נותנים לו זמן להתארגן.

כשמתאשפז הלום קרב שהפציעה שלו שקופה, לא מתאימים כלום. כי אף אחד לא שאל. וגם הוא עצמו, לרוב, לא ידע להגיד.

אני מכיר את זה מבפנים. חזרתי מלבנון על שתי רגליים, בלי תג נכות ובלי כיסא גלגלים. ארבעים שנה תפקדתי, הקמתי עסקים, גידלתי ילדים, ואף אחד לא ידע שיש לי פצע. גם אני לא ידעתי.

עכשיו תדמיינו אותי, או מישהו כמוני, נכנס למחלקה. מוניטור מצפצף בלי אזהרה. אח נוגע בכתף מאחור בלי להגיד מילה. תור, המתנה, חוסר שליטה על מה שקורה לגוף שלך. לאיש בצוות אין שום דרך לדעת שכל אחד מהדברים האלה יכול להחזיר אדם היישר לסמטה בלבנון.

אני לא מבקש כאן טיפול קליני. אני מבקש שאלה אחת בקבלה, ותשומת לב אחת בצוות. כי איכות ההתייחסות למטופל לאורך כל שרשרת הטיפול, לא רק ליד המיטה, שקולה לפעמים לטיפול הרפואי עצמו.

כמוני יש עוד הרבה, מסתובבים בבתי החולים שלכם בלי תג, בלי כיסא, ובלי שאלה אחת שתיתן להם מקום.

בבית החולים או המרפאה שלכם, יש היום שאלה אחת בטופס הקבלה שמזהה פציעה בלתי נראית?