איזה יום מבלבל.

יש הפסקת אש. ככה אומרים.
לשבועיים.

ואני לא באמת יודע מה אני מרגיש עם זה.

כאילו ברור שאני רוצה שקט. ברור.
אבל משהו בפנים לא מצליח פשוט להירגע ולהגיד יופי, נגמר.

ישר מתחילות לרוץ שאלות.
אם זה טוב או לא טוב.
אם עמדנו ביעדים או שלא.
אם אנחנו באמת חושבים לבד או שכבר מזמן התרגלנו לחשוב דרך רעש, כותרות, פחד, פרשנים, דעות של אחרים.

ואני קולט שאני בכלל לא שם.
לא באמת עסוק בניתוחים.

אני יותר עסוק בלשים לב לזה שהגוף שלי עוד לא קיבל את ההודעה.

הוא עדיין דרוך.
עדיין מקשיב.
עדיין מחכה.

כאילו עוד רגע משהו יקרה.

ואני מכיר את המקום הזה טוב מדי.

לא רק מהשבועות האחרונים.
מהחיים.

הרבה מאוד שנים חייתי ככה בלי להבין שזה בכלל מה שקורה לי.
כאילו אני כל הזמן בהיכון.
כל הזמן מוכן למשהו רע.
כל הזמן עם איזה מתח בפנים שאף פעם לא באמת יורד.

פעם חשבתי שזה פשוט אני.
שזה האופי שלי.
שאני כזה.
שמשהו בי לא תקין.

שאחרים יודעים להירגע, לנוח, לשחרר
ורק אני לא.

ורק הרבה יותר מאוחר הבנתי שלא.

הבנתי שאני לא פגום.

אני פצוע.

וזה לא אותו דבר בכלל.

ואני חושב שעכשיו הרבה אנשים מרגישים את זה, גם אם הם לא אומרים את זה ככה.

כי אחרי שבועות של אזעקות, צבע אדום, ריצה למקלטים, חדשות, פחד, מתח
אי אפשר פשוט לשמוע "יש הפסקת אש"
ולהמשיך כאילו הכול רגיל.

זה לא עובד ככה.

הראש אולי רוצה להאמין.
אבל הגוף עוד לא שם.

ולפעמים הגוף מושך עוד הרבה אחרי שהאירוע נגמר.

אז אם היום אתם מרגישים קצת מוזר
קצת עייפים
קצת עצבניים
קצת לא יודעים אם לשמוח או לפחד

זה הגיוני.

באמת.

זה לא אומר שמשהו אצלכם לא בסדר.

זה אומר שעברתם משהו קשה.

ואולי אתם עדיין בתוכו.

אתם לא פגומים.
אתם פצועים.

ירון אנטניר