ערב טוב ושבוע טוב, בבית שמול ביתנו נפטרה לפני כשבוע וחצי אם המשפחה שהייתה כך - התברר לי לאחר מותה - חולה בסרטן. אישה בת 39, נשואה ואם לשלושה ילדים (11.5, 7, 2). לא הכרתי אותה אישית, אולי "שלום שלום" מעת לעת ולא מעבר לכך. הכרתי את המטפלת של הבן הצעיר, אישה חביבה שאוהבת לדבר הרבה ויצא לנו לא פעם לשוחח. אמנם הבנתי מן המטפלת שהאם לא חשה בטוב, אולם משום מה לא קלטתי את חומרת המצב, אולי כי שיחותינו הן לרוב בנות 2-3 דקות, "על הדרך". לכן גם טלטלה והכתה אותי בהלם מודעת האבל שראיתי על הגדר בבית מולי, לפני כעשרה ימים. התקשרתי אל המטפלת ושמעתי ממנה קצת פרטים נוספים, למשל על כך שבלוויה היו אלפי אנשים. ב'שבעה' ראיתי את הבית שמולי מלא אנשים, שמן הסתם הכירו אותה ואת המשפחה. גם אני חשבתי לבוא, אך בסופו של דבר לא באתי. החלטתי לחכות כמה ימים. היום שתי בנותיי ואני הכנו כדורי שוקולד בכמות מפלצתית, ולפנות ערב הבאנו מחציתם בקופסה לבית האבלים. לפני שבאנו אליהם, שמתי לי בכיס האחורי כרטיס ביקור שלי והוספתי בכתב יד את מס' הטלפון בביתי ואת כתובת הבית. חשבתי לעצמי, אולי הבעל יפתח את הדלת ואמצא לנכון להגיד לו משהו כמו - "אם תרצה מתישהו להתייעץ, לשתף....". את הדלת פתחה לנו אמה של הנפטרת, סבתם של הילדים. דיברנו קצת, היא קראה לנכדתה האמצעית שתכיר אותנו וקצת דיברנו על הילדים. התברר שבדיוק עכשו מלאו שנתיים לבן הצעיר. כואב הלב. חשבתי לעצמי, 'איך מסבירים לילד כה צעיר שאמא איננה והיא לא תחזור?'. אמרתי לה שאם הם צריכים משהו, אם הבן הבכור חוזר הביתה ואין לו מפתח או משהו כזה... שירגישו בנוח לבוא אלינו. בסוף שיחתנו אמרתי שבאמת אין לי מה להגיד, מה אפשר לומר במצב כזה? רק שיהיו חזקים ולא יידעו עוד צער. אמרתי את זה, גם אם אני לא בטוחה כמה אם בכלל זה עוזר בפועל במשהו. כחצי שעה לאחר מכן, יצאתי לריצה. מרבית 35 הדקות בהן רצתי, חשבתי על הביקור הקצרצר הזה ועל הסיטואציה הקשה. כרטיס הביקור מן הסתם נותר בכיס האחורי שלי. אני בספק אם הייתי מוציאה אותו גם אילו הבעל היה זה שפותח את הדלת. השיווק העצמי שלי יחכה לרגע מתאים יותר. לפני הכל, חשוב לי קודם כל להיות בן אדם. שיהיה לכולנו שבוע טוב, חיבוק חם ממני חלי חלי פודה מאסטר רייקי - סדנאות וטיפולים http://www.chellypo.co.il/ http://on.fb.me/chellypo1