הבאתי ליוליה את חמותי הצרפתיה המיוחסת, בת 85, על איזו בעיה שהרופאים לא יודעים אפילו איך לאבחן, על אחת כמה וכמה לרפא.
חמותי דיברה בהתלהבות על כל הנושאים שיוליה העלתה, במשך שעה וחצי, ובסוף קיבלה את ה"תרופה" בצייתנות רבה.
ואז, בדרך הביתה: "מה? שילמתי לה 600 על 3 כדורים, קטנטנים?! מה זה הפירטיות הזו?"
"אבל ממי, דיברת איתה שעה וחצי. וגם סיפרת לה דברים שאת לא מספרת לאף אחד אחר, כי את מתביישת מאיתנו"
"אה, נכון. ניראה אם אבוא עוד פעם."
כבר אחרי הביקור הראשון, היתה הקלה במצבה, שבהתלחה השוויצה עם זה לכל מי שרצה לשמוע - וגם למי שלא. אבל עד שהגענו למפגש השני, אחרי חודש, היא כבר הספיקה לשכח.
בדרך ליוליה למפגש שני: "ממש לא ניראה לי שזה עוזר. לא אחזור עוד פעם".
ושוב יוליה שואלת את הדברים הנכונים, וממי נזכרת בהטבה במצבה, ושוב מדברת בהתלהבות, ושוב מקבלת את ה"כדורים הפיציים" בצייתנות.
ובדרך חזרה: "טוב, נו. עוד פעם אחת, וזהו! לא ניראה לי שכדאי לבוא עוד פעם, כי אני לא מאמינה שזה עוזר".
כמה מתערבים שגם שבוע הבאה תבוא, תדבר, ותסכים לעוד ביקור אחד וזהו? :-)
ולעיניין: לא צריך "להאמין" בטיפול של יוליה. צריך לשתף פעולה, לקחת את הכדורים בצייטנות, ולהמתין להטבה! זה עובד באמת.