ההתרגשות והגאווה על זכיתו של פרופ' דן שכטמן מהטכניון בפרס נובל לכימיה מובנת לגמריא. סוף סוף משהו שאנו יכולים להתגאות בו מכל כוון אפשרי, שהוא שלנו, שאיננו במחלוקת. נכתבו עליו ועל הישגו מאות אם לא אלפי מאמרים, הוא צוטט בכל הזדמנות וכד'. כך, נכון למועד כתיבת שורות אלו, חיפוש בגוגל מניב כ- 188,000 תוצאות.

אבל, עולה השאלה מדוע איזכורה של עדה יונת ממכון וייצמן, זוכת פרס נובל לכימיה בשנת 2009 מניבה רק כ- 41,500 תוצאות בגוגל? התקשורת והאינטרנט לא התפתחו כל כך הרבה בשנתיים האחרונות, חייב להיות כאן עוד משהו.

מבחינה מדעית, גם אם יש הבדלים ב"איכות" ההישגים המדעיים של שני הזוכים, הם קטנים ומובנים רק ליודעי ח"ן. מבחינה אישית, שניהם בני אותו דור, שניהם ישראלים ומדענים באותה הרמה. אם פרופ' שכטמן יותר "צבעוני" (מעצב תכשיטים, עניבות עם דוגמאות של קואזי גביש) הרי שפרופ' יונת היא אשה- דבר פחות מקובל במיוחד בדור הקודם שבו מעמד האשה היה פחות מאשר מעמד האשה כיום.

לדעתנו, מקור ההבדל בכיסוי התקשורתי (ובעניין הציבורי) בא ממקום שונה: הסיפור שמאחורי שני ההישגים אחר. פרופ' שכטמן בנוסף להישגו המדעי המהולל הביא איתו לתקשורת גם סיפור אישי מרתק- כיצד הגילוי שלו נתקל בהתנגדות תקיפה ביותר, איך הלך בודד נגד הזרם במשך שנים עד שהעולם המדעי נאלץ לקבל את האמת ועוד. הסיפור עשה את ההבדל. ינסה הקורא להיזכר במאמרים שהוא קרא- איזה חלק מספר על מהות הקואזי גביש וכמה מדובר על המאבק האישי והאנושי לזכות בהכרה.

ואיך העניין מתקשר, עד כמה שהוא מעניין, עם הנושאים המעניינים אותנו של מיסוי, כספים ועסקים? הקשר הוא שכולנו רוצים למכור, ומכירות מתבצעות באמצעות סיפור. כדי לשבור קשר עם לקוח, על מנת ליצור אינטרקציה, אמון ונכונות לביצוע עיסקה, סיפור טוב יעשה את העבודה. הדבר קורה מסיבות רבות. כי אנשים מזדהים עם סיפורים, כי הסיפור מעורר אצלם אסוציאציות לדברים שקרו להם, כי הסיפור צובע את המספר בגוונים אנושיים או, בקצרה, כי אנשים הם אנשים.

מחנכים מכירים את זה, אנשי שיווק יודעים את זה, וכל מי שנמצא בעולם העסקים צריך להפנים את זה. ידידה ותיקה, רויטל סבג, כתבה מאמר נפלא על נקודה זו בדיוק.

ועכשיו כרואי חשבון אנו יודעים לכמת זאת. כמה טוב לנו סיפור טוב? פי 4.5 (188,000 מול 41,500) בדיוק...