אמהות יקרות -  זה יעניין אתכן:

בטיול הבוקר עם הכלבה שלי "פפר"  צועדים למולינו אמא ובנה בן ה 6-7. הילד ראה את פפר הגדולה ונבהל והסתתר מאחורי רגלה של אמו, האם נראתה מאד ממהרת ואמרה לילד - "זה בסדר היא קשורה!", אבל הילד, עדיין מפחד, לא זז ונצמד חזק יותר לרגלה. שוב האמא (תוך כדי שהיא מסדרת את התיק, נועלת את הרכב, מוציאה את התיק של הילד, ואת הסוודר שלו התחילה לצרוח על הילד ברחוב "אתה לא רואה שהיא קשורה ??!!! זוז כבר אנחנו מאחרים !! נו תזוז, היא קשורה אמרתי לך!!" תוך כדי שהיא דוחפת אותו להתקדם.

כל זה קרה תוך שניות ספורות. כשקלטתי את הסיטואציה ישר שיניתי כיוון עם הכלבה וזזתי הצידה כדי שהילד לא יפחד. אחרי שזזתי הילד עזב את רגלה של אמו וצרח לכיוון הכלבה שלי, לא אמר משהו מסוים, פשוט צרח. היה נדמה שהוא היה זקוק לפורקן הזה שבצרחה, או פתאום היה זקוק להפגנת כוחניות אל מול הפחד שתפס אותו קודם לכן.

חשבתי לעצמי - זה טוב.. הילד לא שמר את התסכול שהוא הרגיש אצלו אלא נתן לו לצאת החוצה ו"שיחרר".

ואז חשבתי על האמא.... אוי האמא!!

אמהות - אתן עסוקות בעשרות מחשבות בו זמנית! חושבות על מה שהיה, מה צריך להיות, מה חסר, מה צריך לעשות, איך לעשות את זה ומה צריך כדי לעשות את זה. מתי, איך, כמה, למה.. הכל מסתובב לכן בראש במקביל ואתן אלופות בלכבות שריפות, למצוא פתרונות יצירתיים, היום שלכן גדוש ועמוס במשימות ומטלות, אתן נמצאות בתחתית ההיררכיה, קודם זה הילדים, אחר כך הבית, אחר כך הבעל, ואם יש לכן בעלי חיים אז קודם הם ורק אחר כך.. כשכבר אתן מותשות ואין לכן כח לכלום - אתן לעצמיכן.. וזה מתסכל, ומעייף ומתיש

ואז הטריגר הקטן ביותר, האמירה שלכאורה לא הייתה מביאה לתגובה נוקשה בימים כתיקונן, זוכה להתפרצות, כעס, עצבים, ובדרך כלל זה מופנה כלפי מישהו שממש לא מגיע לו.

מה עושים? איך ממתנים את ההתפרצות הבלתי נמנעת הזאת? האם אפשר בכלל???

אני מזמינה אותך, אמא יקרה, כשאת עם הילד שלך, קחי כמה נשימות עמוקות. נכון, יש הרבה דברים שדורשים את תשומת ליבך, אבל עכשיו, בכמה דקות שאת בדרך לגן / לבית הספר עם הילד תהיי איתו, נכון אתם מאחרים, אבל עוד 5 / 10 דקות לא יעשו שינוי משמעותי... אז שימי את כל יתר הדברים בצד -  קל להגיד מלבצע - אבל תנסי.. ברגע שאת מודעת לדברים היישום שלהם הופך מעט לקל יותר. אז תפני מקום למודעות.

שימי לב לגוף שלך - האם יש נוקשות ואיפה היא, האם הידיים שלך מכווצות, הכתפיים דחוסות, פשוט תזדקפי קצת, שחררי את הידיים - את יכולה לעשות תרגיל נחמד עם הילד... להתנער קצת ביחד.. לשחרר את הכתפיים, לנשום עמוק... תבקשי מהילד לחייך , סתם ככה - תראי מה זה יעשה לו. להתחיל את היום עם חיוך במקום מהירות, עצבים, כעס, בלבול - מה נשמע לך יותר טוב?

תיצעדי לצד הילד ותחליטי שאת כרגע איתו, וגם אם מאחרים קצת, תהיי איתו !! כל השאר יחכה, תהיי קשובה לצרכים שלו, לפחדים שלו, למה שהוא בוחר לשתף אותך בדרך - אלו הם רגעי חסד שלך עם ילדך ... אז איחרת קצת לבית הספר או לעבודה אבל מה שזכית בדרך -  הוא יקר מפז !

אחרי שהוא יכנס לכיתה - את יכולה להיכנס ללחץ, לחשוב על כל הדברים שהנחת לרגע בצד, לחזור להתכווץ ולהמשיך את יומך.

מאיה קריכלי

פסיכותרפיה גופנית 054-5940169