הקול שלי ואני בסטיז. אמא שלי אומרת שהתחלתי לשיר בגיל 11 חודשים, עוד לפני שידעתי לדבר. כל החיים הוא היה איתי. לקחתי אותו איתי לכל מקום. כמובן מאליו. קרה שהצטננתי והוא עזב לקצת, אבל אף פעם לא נהייתי צרודה משימוש לא נכון (חוץ מפעם אחת בכיתה ג, שעשיתי ניסוי וצרחתי עד שהוא נגמר). לפני שלושה וחצי חודשים בערך, הוא נטש אותי. יצא לחופשה. בהתחלה- לגמרי, לימדתי בפנטומימה (סיפור בפני עצמו) ומאז הוא חוזר באיטיות. איטיות גדולה מאוד. בהתחלה חקרתי את הקשר של ההעלמות לקושי שלי להגיד "לא". לבטא את עצמי. להביא את עצמי. לעמוד על שלי. לסמן את הגבולות שלי. אני מכירה את זה, שלפעמים אני נכנסת למקומות שמאוד קשה לי לשלב בהם לרוורס... אבל הפעם, משהו בי שאמר- לא עוד! בטיפול nlp, חזרתי לילדות, וליחסים שלי עם אמא שלי (איך לא...:)). ריככתי משהו בהסתכלות על הזכות שלי להביא את עצמי. לבטא את עצמי. חשבתי שלמחרת אקום - זמיר. אבל לא... אחכ עשיתי טיפול ריברסינג. היה מדהים. מנקה. אינטואיטיבית, את מה שצריך ניקוי. והייתי בטוחה שלמחרת- אקום זמיר... אבל לא... בפוסט הבא אספר על הקול והקורונה...