בחיים אני לא אלך לאיבוד.

ככה אמרתי בביטחון מלא ושעתיים אחר כך הלכתי לאיבוד.

איבוד, מתברר, זה כפר בשם Wurmlos בפרברי ציריך.

שלשום, ערב לפני החזרה הביתה, עליתי על רכבת בהרליברג,

פרבר אחר של העיר הגדולה והיפה הזו, לבד, בדרכי למרכז העיר.

השעה הייתה בערך עשר וחצי בערב והשוויצרים בפרברים כבר ישנים כנראה,

אם להסיק משממת הרחובות ותחנות הרכבת.

מכיוון שלמחרת בבוקר הייתה לי טיסה לארץ ולא רציתי להישאר עם כסף מקומי,

יצא כך שהיה לי כסף מזומן בדיוק לכרטיס הרכבת ועוד פחות משני פרנק שוויצרי.

ומכיוון שאני ישראלית, הייתי בטוחה, בלי לבדוק כמובן, שהתחנה המרכזית בציריך היא התחנה האחרונה.

ומכיוון שאני עפיפון והאנשים שהיו ברכבת עניינו אותי יותר ממפת התחנות נסעתי עוד איזה שמונה, תשע, עשר תחנות יותר מדי לפני שהיכתה בי ההבנה שהייתי צריכה לרדת מזמן.

אז ירדתי, עברתי לצד השני וראיתי שהרכבת חזרה תגיע רק בעוד חצי שעה.

תחנת רכבת נטושה, חצי שעה המתנה, פחות משני פרנק במזומן, הטמפרטורה אפס מעלות(!), אני מתה מעייפות וצריכה עוד לארוז, להתארגן לטיסה ולקום מוקדם בבוקר שלמחרת.

להמשך קריאה לחצו כאן: 

http://sigalbar.co.il/blog/בחיים-אני-לא-אלך-לאיבוד-2/