העניין הזה של לדבר בפני קהל, עשרה, עשרות ויותר, היה נראה לי כבד... ועדיין.
החשש הזה שאשכח מה להגיד, שלא אובן נכון, שלא אדע לכוון את מילותיי לקהל היעד, שלא אדגיש את החשוב ושהידע לא יתרום לשומעיו..ועוד חששות רבים.
לא נולדתי להיות מורה-זה בטוח.
אבל משהו במדיה שפרצה אלינו, בזום שכולם מותשים ממנו
שלא מאמינים ביכולת לקבל ולהפנים ידע דרכו
דווקא לי בוא פתח איזה צוהר של רוגע.
להסתכל בפני כמה אנשים בודדים לצד המצגת המרכזת ולהתפלל שמהחדר הקטן והחמוד שלי, יבואו לי משמיים המילים הנכונות בזמן הנכון ויכנסו למרות המסכים והסחות הדעת, לראש ולב השומעים.
(קרדיט לעיצוב - אורית סוכות 'בייתא' וטרם סיימתי צביעה ועוד..) 

מזום לזום בתוך רצף הדרכות לאחת המועצות, אני לחוצה פחות ונהנת יותר.